ההיסטוריה של בית-אל 

בית אל מוזכרת עשרות פעמים בתנ"ך. יישוב זה, אשר שמו מעיד עליו, קשור עם אבותינו הקדושים בקשר עבות, עוד מימי קדם.

בית אל מופיעה כעיר מרכזית ומקודשת במסעיהם של אבות האומה. כאן, ממזרח לבית אל, הקים אברהם אבינו מזבח, וכאן הוא קרא לראשונה בשם ד': "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל, ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח לד', ויקרא בשם ד' "(בראשית י"ב, ח')

לכאן הגיע יעקב אבינו, כאשר הוא ברח מעשיו לארם-נהריים. מסבירים את בואו של יעקב דווקא לבית אל ברצונו להתפלל במקום שסבו, אברהם, קרא בשם ד'. והנה כאן הוא חלם את חלומו המופלא: "ויחלום והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א-לוהים עלים וירדים בו" (שם כ"ח,י"ב).

בחלום זה קיבל יעקב אבינו את ההבטחה, שהעם שייצא ממנו יירש את ארץ ישראל ויהיה מקור הברכה של האנושות כולה: ". . . הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך . . . ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (שם כ"ח, י"ד).

יחד עם ההבטחה הלאומית קיבל יעקב, הגולה מארץ ישראל לארץ נכר רחוקה, גם הבטחה אישית: "והנה אנכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת . . ." (שם, שם ט"ו). ההבטחה האישית הפכה בפרשנות המסורתית גם היא להבטחה לאומית — בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים" — ההבטחה  לעם ישראל שעתיד לגלות מארצו לארצות נכר רחוקות, ומהן ישוב לאדמתו באחרית הימים.

מתוך החלום התגלתה ליעקב קדושתה של ארץ ישראל בכלל ושל בית אל בפרט: "ויקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ד' במקום הזה . . . אין זה כי אם בית א-לוהים וזה שער השמים" (שם, שם י"ז-"ח). בעקבות הגילוי הזה קרא למקום בית אל, וכך נקבע שם המקום לדורות.

הבטחת ד' התקיימה. בעקבות קריאתו של א-לוהים ליעקב: "קום עלה בית אל ושב שם . . . " (שם ל"ה, א'), יעקב חזר למולדתו שלם בגופו, ברוחו ובאמונתו. הוא טיהר את בני משפחתו ועלה אל המקום המקודש: "ויאמר יעקב אל ביתו: הסירו את אלוהי הנכר והיטהרו . . . ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לא-ל העונה אותי ביום צרתי . . ." (שם, שם ב'-ג'). כך קיים יעקב את הנדר כאשר יצא מארץ ישראל, ובכך הוא המשיך את מסורתו של אברהם סבו.

בזכות קדושתה של בית אל היא הפכה למקום של תפילה ועבודת ד' בתקופת השופטים, לפני הקמת בית המקדש בירושלים. כך, למשל, במלחמה עם שבט בנימין: "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל . . . ויעלו עולות ושלמים לפני ד' " (שופטים כ', כ"ו).

פרק אפל וקשה בתולדותיה של בית אל ובהיסטוריה היהודית הוא הפרק שנפתח בפילוג הממלכה בימי ירבעם בן נבט ובהפיכתה של בית אל למרכז דתי, שהתחרה בבית המקדש בירושלים וניסה להחליף אותו. את הפרק הזה סיים יאשיהו, המלך הצדיק, שמלך בסוף ימי הבית הראשון. הוא הרס את המקדש שהוקם בבית אל: "וגם את המזבח אשר בבית אל, הבמה אשר עשה ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל . . . נתץ וישרוף את הבמה הדק לעפר"(מלכים ב', כ', ט"ז).

עם חורבן בית ראשון חרב הישוב היהודי בבית אל.

בראשית הבית השני חזרו כמה מאות מאנשי בית אל לעירם מגלות בבל ובנו אותה מחדש. אנשי בית אל של הבית השני התפרסמו דווקא בנאמנותם לבית המקדש ולתורת ישראל. ובפרוץ מרד המכבים מצאו יהודה המכבי ואנשיו מחסה ותמיכה בהרי בית אל ומכאן הם יצאו לקברות הגבורה והניצחון נגד היוונים מחללי המקדש. הישוב היהודי בבית אל חרב שוב עם חורבן בית שני, ובית אל נשארה בשממונה במשך קרוב לאלפיים שנה.

לאחר 2,000 שנות גלות, חזרה הנוכחות היהודית לאזור בית אל כשהתיישבה משפחה יהודית, משפחת שרתוק בתוך הכפר עין סינייה, סמוך לבית אל. בנם משה (שרת) התמנה עם השנים לראש ממשלת ישראל.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, לחם הגדוד העברי נגד הטורקים במסגרת הצבא הבריטי בהרי בית אל.

בשנת תשכ"ז (1967), מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלה לקום התיישבות יהודית בהרי יהודה.

 כ- 10 שנים לאחר מכך, בשנת 1977, עלה הגרעין הראשון לקרקע לבסיס הצבאי, ובזה התחדש הישוב היהודי בבית אל, סמוך לחורבותיה של העיר היהודית העתיקה בית אל.

 

במשך כל הדורות וגם היום, בקשו יהודים לפקוד את אותה אבן עליה הניח יעקב אבינו את ראשו, כדי להתפלל במקום ולשטוח את בקשותיהם לפני בורא עולם.

יהי רצון שכל התפילות תתקבלנה לטובה.